סיפורים מצלמות
"וּנְתַנֶּה תֹּקֶף"
04.07.2018
"וּנְתַנֶּה תֹּקֶף"
נעה.

"משך שנים בן זוגי הוא המראה שלי, פיו וליבו שווים, והעיניים שלו מספיקות לי בדיוק.
בביתי אין מראה גדולה שמהדרת את החיצוניות שלי."

 


הִתְמְהַמְהוּת של זמן.
סיפור השמלה השזור בחייה של נעה, כרוך ברבדים שמתכתשים ביניהם, מתְעַמתים, נֶחְרַדים, מִתְמַסְּרִים; אי-שם בין קפלי סודות.
מסעה, המחלים, יש לומר, החל כשאַךְ החלה לגלות את החיים לתִּפְאָרָם. כשעוד ראתה עצמה נערה טובה, מְרַצָּה. בת להורים דתיים, אב שף-קונדיטור ואם תופרת בעיסוקה, שנהגה לתפור שמלות וחצאיות לבנות המשפחה.
שמלות מקסי, הגונות שכאלה.



כבת לשף קונדיטור, ואולי היה זה המרד הפרטי שלה, פיתחה נעה מערכת יחסים סבוכה עם אוכל, וחלתה באנורקסיה, שאותה ניצחה בהצלחה.
כמה שנים לאחר מכן, כמו ביקום מקביל, מוּזָר ומְשֻׁנֶּה, אחיה, שביניהם היה קשר מאוד קרוב, נאבק במחלת הסרטן ונפטר.

בתחילת שנות ה-20 של חייה, כשבחרה בדרך אַלְטֶרְנָטִיבִית, שלא לנהל אורח חיים דתי, נעה העדיפה את השמלות שלה חושפות גב, נשיות, סקסיות וקצרות.
וְלָמָּה? כי חוקי ההלכה, אותם הכירה היטב, קטנוניים ומגלומניים.
לאחר פטירת אחיה האהוב, היא עוד ניהלה אי-אלו שיחות עם אלוהים, ואז נפרדה ממנו לשלום.
והתענגה על החיים.
והקימה בית, בן זוג וילדים.
כשהילדים גדלו, בעת שהפסיקה להפעיל שִׁקּוּל דַּעַת "אמהי", חזרה לקנות שמלות סקסיות וחשופות גב.


"נשימות חושקות חורזת
על פתחי הנשימה
עלי כרדיד עונדת
מתקשטת בתשוקה"

(נעה גביש)



בגיל 50 נעָה קִבְּלָה במתנה שִׂמְלָה ולבשה התרגשות, שמלה מיוחדת ובעלת משמעות.
השמלה תפורה בעבודת טלאים צבעונית, א-סימטרית, ארוגה בהברות מחורצות, שאותה תפרו עבורה ילדיה, לרגל יום הולדתה. השמלה קצרצרה וסקסית, ואינה מותירה מקום לספק שילדיה בגרו להכיר בה לא רק כרַעֲיָה וכאם, אלא כאִשָּׁה.



עד שנשיותה כמו נלקחה ממנה בהתרסה.
הרופא בישר לה ולבן זוגה את הבשורה המטלטלת מכל – "יש לך סרטן בשד".
נדרשה הרבה סבלנות, וצעידה איטית בתוך בועות של אי ודאות.
נעה מספרת, שכדי להלחין את המנגינה החדשה שהיא מי שאנחנו באמת, אנחנו צריכים לעבור דרך תיבת התהודה של עצמינו. להכיר את עצמנו מחדש.
"הסתכלתי על עצמי במראה והבנתי שאני הולכת להילחם על חיי אבל ברכות."

ממקום של הזדהות מוכרת עם המחלה, היו לה הכלים להתמודד. היא נברה לעמקו של הארגז עד שאזרה אומץ, עד ששחררה לחלל את הפחד. הרפתה את מה שאין לה שליטה עליו.

יותר מלמות, פחדה נעה לא-לחיות.

והיא כותבת במילותיה, "כשהתחלתי במסע הלידה המחודש שלי רעדתי כמו עלה בשלכת, הנפש טולטלה בגוף שכולו במלחמה פנימית מורטת כדוריות אדומות."
תוך כדי תהליך, למדה שחלק מההחלמה שלה יהיה ללמוד כיצד לאהוב את המכלול שהיא, ללמוד לבטוח, לסמוך ולהאמין במי ובמה שהיא חושבת ורוצה.
זו הייתה השנה שבה למדה לרְצות ולבקש, לתת ולהיעזר.
שנה שבה השכילה להבין כיצד למצוא מחדש את הקול הייחודי שלה ואת התשוקות שבה, אלו שיצמיחו ויעיפו אותה גבוה.



נעה בחרה להצטלם בשִׂמְלָה שקיבלה מילדיה במתנה ליום הולדתה ה-50.
שמלה נשית ובעלת משמעות, ארוגה בהברות מחורצות כמהלך חייה שלה.
היא עדיין משתוקקת לטָעַם העָבַר. לכמיהה לחוש את שדיה חפונים בשתי ידיו.
כאב חד וקצר של הבנה מפלח את גופה לרגע, מה שהיה לפני לא יהיה אחרי.
זה כבר לעולם לא יהיה אותו דבר.
כל שנותר הוא לזכור שהזמן עובר, והתחושות מתכהות.

ידיים
- - - - - - - - - - -
ידיים זרות
חופנות
אצבעות קטיפה
ממששות
זקופה על המיטה
מילים מרקדות עצמן,
בצחוק,
שפעם היה נבוך.
עור הקטיפה
חוקר כל שד
יוצק אהבה לצלקת

(נעה גביש)



באהבה,

רויטל



מאת: נעה גביש   04/07/2018 12:21

אני כלכך מתרגשת לקרוא
כלכך רגילה לכתוב אותי
ולא מוכרת לי התחושה שכותבים אותי
תודה על רגישות ואבחנה אוהבת
תודה גדולה <3

  מאת: רויטל   05/07/2018 02:00

  כמה מרגש ולא מובן מאליו. תודה
תגובה
 
השאירו תגובה
שם:
אתר:
מייל:
הודעה:
עקבו אחרינו






פוסטים אחרונים
Dress Code is getting dressed
בגדים הם שיחה
פליסה וקשרים






הרשמו לקבלת ניוזלטר